<h1>ספר החינוך מצוה תט"ו</h1>
<h2>דף ו:</h2>
שנמנע הדיין מלירא מאיש מלדין דין אמת ואפילו הוא איש מזיק עז פנים עבה המוח, אלא יחתוך את הדין ולא ישים לבו כלל למה שיקרה עליו מההיזק בשביל דינו, ועל זה נאמר [דברים א'] לא תגורו מפני איש. ולשון ספרי, שמא תאמר ירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני או יהרוג אחד מבני ביתי, שמא ידליק את גדישי או שמא יקצוץ את נטיעותי, תלמוד לומר לא תגורו מפני איש. שורש מצוה זו השכל מעיד עליו. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ו' ע"ב] שנים שבאו לפניך בדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או אפילו משתשמע את דבריהן ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב ונמצא רודף אחר הדיין להורגו, אבל משתשמע את דבריהן ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש. וכן תלמיד היושב לפני רבו וראה זכות לעני חובה לעשיר אינו רשאי להיות שותק, שנאמר לא תגורו מפני איש. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם המשפט, ועובר על זה ולא רצה לדון משיודע להיכן הדין נוטה כמו שאמרנו מיראת הנדון עבר על לאו זה, ואם הטה הדין גם כן מיראתו עבר על לאו זה מלבד שעבר על לאו דלא תטה משפט [מצוה רל"ג].
